רש"י על שבת י׳ א:ג׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על שבת י׳ ע״א:ב׳ רש"י על שבת י׳ ע״א:ד׳ »

1 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים פתח ↗

382 כי סתם תפילה היא על צרכיו של אדם, וכמו שאמרו שבת י. שתפילה נקראת "חיי שעה", ופירש רש"י שם "תפילה צורך חיי שעה היא לרפואה לשלום ולמזונות". ובבאר הגולה באר הרביעי תקיט: כתב: "התפלה הוא בקשת צרכו במה שחסר לו", ושם הערה 1209. נמצא שרצון ה' הוא בשני דברים; א בצבור. ב בהשלמת חסרון המקבל. ושני הדברים האלו נמצאים ביחד כאשר הצבור מתפלל על חסרונו. וביאור הדבר הוא, כי רצון ה' מכוון להתקשרות שבין ה' לנמצאים, וכמו שכתב בגבורות ה' פס"ו שה:, וז"ל: "ויש לשאול, הנה השמים כסאו והארץ הדום רגלו ישעיה סו, א, ויהא שכינתו בעליונים, ולמה בחר לשכון בתחתונים... כי הוא יתברך מצטרף לנמצאים במה שהם עלולים, כי הוא יתברך שהוא עילת הכל, רצונו בעלול, וכאשר יש עלה יש כאן עלול. נמצא, כי התקשרות הסבה הראשונה בנמצאים מצד שהוא יתברך עלה להם, והנמצאים הם עלולים ממנו". והרי יחס העלה לעלול הוא יחס של המשפיע למקבל, וכפי שביאר בח"א לסוטה לח: ב, עו., שאמרו שם שהקב"ה מתאוה לברכת כהנים, וז"ל: "פירוש דבר זה, שהוא יתברך עלת הכל, ואי אפשר לעלה שלא ישפיע, וכאילו הוא דבר מחויב, כי כך ראוי לעלה להשפיע אל אשר הוא עלול לו. והנה ברכת כהנים הוא הברכה והשפע בכל צד, ולכך אמר שהקב"ה מתאוה לברכת כהנים, כי מתאוה העלה במה שהוא עלה להשפיע, ויותר מזה ממה שהתינוק רוצה לינק, האשה רוצה להניק פסחים קיב., כי כח המשפיע יותר גדול מן המקבל, כי זהו פועל וזה מקבל. לכך הקב"ה מתאוה לברכת כהנים. וכמו שאמרו ג"כ יבמות סד. הקב"ה מתאוה לתפילת צדיקים, כי הכל הוא ענין אחד". ובבאר הגולה באר הרביעי תסא. כתב: "והוא יתברך חפץ במקבל דוקא, שהוא מקבל גמור. וזה הוא החבור הגמור גם כן, כאשר המקבל חפץ ומשתוקק אל המשפיע שיקבל ממנו, והמשפיע חפץ ומשתוקק להשפיע. והוא סוד הכרובים, אפי רברבי אפי זוטא, שהוא פני גדול ופני קטון סוכה ה:, וכתיב שמות כה, כ 'ופניהם איש אל אחיו'", ולכך ה' חפץ בהשלמת המקבל החסר. ועל בעל גאוה, שאינו תופס עצמו כמקבל, אומר הקב"ה סוטה ה. "אין אני והוא יכולין לדור בעולם". וזהו במיוחד במקבל שהוא צבור, כי ה' משרה שכינתו ברבים, שאין ה' מייחד שמו על היחיד תפארת ישראל פל"ט תקצז., והובא למעלה פ"א הערה 318, ובפרק זה הערה 323. ולכך רצון ה' "בצבור דוקא, ורצונו הוא כאשר מתפללין על צרכיהם מה שצריך להם" לשונו כאן. וצרף לכאן, שעל חסרון כיס אומרים ברכות טז: "המקום ימלא לך חסרונך", ועל חולה אומרים שבת יב: "המקום ירחם עליך בתוך שאר חולי ישראל", ועל ניחום אבלים אומרים "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים" ספר ליקוט הלכות, הלכות תפלת המנחה הלכה ז. הרי שכל מלוי חסרון נתלה ב"מקום", כי שם "מקום" מורה על שהקב"ה מצטרף לתחתונים כמבואר בהערה 380, והצירוף מתבטא בעיקרו בהשלמת חסרון הבריות מפי ידי"נ הרה"ג ר' הדר מרגולין שליט"א.

1 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על אור חדש פתח ↗

497 יש להבין, שבכל ספריו נקט כדבר מוסכם ופשוט שמעלת תלמוד תורה עולה על מעלת המצות והעבודה. וכגון, בדר"ח פ"ה מכ"ב תקמד. כתב: "עוד יש מעלה יותר על העבודה, היא התורה, שהתורה היא למעלה מן העבודה, שהרי מו"ק ט: כך כתיב משלי ג, טו 'וכל חפציך לא ישוו בה', אבל חפצי שמים ישוו בה. וכתיב משלי ח, יא 'וכל חפצים לא ישוו בה', אפילו חפצי שמים. לא קשיא, כאן במצוה עוברת 'חפצי שמים ישוו בה', מצוה שאינה עוברת 'חפצי שמים לא ישוו בה'. ובפרק קמא דקידושין מ:, נמנו וגמרו 'גדול תלמוד תורה שמביאה לידי מעשה'... שעוד יש מעלה יותר על העבודה", הרי שנקט בלא ספק שמעלת התורה היא יותר. וכן הרבה פעמים כתב שאין דבר קרוב אל ה' כמו התורה כמבואר למעלה הערה 162, להלן פ"ח הערה 258, נתיב התורה פ"א הערות 61, 310, פ"ד הערות 33, 71, 305, פ"ט הערות 60, 74, ועוד. ובנתיב התורה פ"ה רנו. כתב: "אין האדם מתקרב אל השם יתברך כי אם על ידי התורה, כי האדם הוא בשר ודם, ומצד שהוא בשר ודם אין קירוב, כי אם על ידי התורה השכלית, ובזה יש קירוב לאדם אל בורא". ובנתיב התורה פ"ז דש: כתב: "כי האהבה אל השם יתברך היא הדביקות בו יתברך, ואי אפשר שתהיה כי אם על ידי למוד תורה מאהבה". ובדר"ח פ"א מי"ג שמט. כתב: "על ידי התורה יש לו דביקות בו יתברך, כמו שבארנו זה בכמה מקומות, כי אם לא היתה התורה, לא היה לאדם בעל חומר, דביקות בו יתברך". ובדר"ח פ"ב מ"ה תקע. כתב: "והאיש אשר הוא חסר התורה השכלית, נקרא רחוק מן השם יתברך, כי הקירוב אל השם יתברך הוא על ידי התורה, עד שעל ידי התורה בני אדם דבוקים בו יתברך... והוא מבואר בעצמו כי הדביקות של האדם בו יתברך על ידי שיש בו תורה, כי זולת זה האדם הוא בעל גוף, ואין לבעל הגוף הגשמי התקרבות אל השם יתברך, אשר הוא נבדל מן הגוף. רק על ידי התורה שהיא שכלית, על ידי זה יש לאדם קירוב אל השם יתברך". ובהקדמה לתפארת ישראל טז. כתב: "כי על ידי התורה קונה האדם דבקות בו יתברך, ואינו קונה רק הדבקות בצד מה, כפי המדה הדבק בה. אבל על ידי התורה דבק בו יתברך לגמרי בכל צד". והנפש החיים שער ד פ"ב כתב: "העסק בהלכות הש"ס בעיון ויגיעה הוא ענין יותר נעלה ואהוב לפניו יתברך מאמירת תהלים". ובספר אור תורה לרי"א חבר בליקוטים שבספר מעלות התורה, ירושלים, תשמ"ט, אותיות יא, קג ביאר את עדיפות מעלת התורה על מעלת הקרבנות ועיין בספר בתורתו יהגה פרק ד סעיף ג, שאסף כעמיר גרונה הרבה מקומות המורים שדביקות על ידי תורה היא יותר מזו של עבודה. ואבוהון דכולהו הם דברי הגמרא שבת י. "רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה, אמר מניחין חיי עולם, ועוסקים בחיי שעה", ופירש רש"י שם "חיי עולם - תורה, תפלה צורך חיי שעה היא לרפואה לשלום ולמזונות". הרי שמעלת לימוד תורה היא יותר ממעלת העבודה. ואילו כאן פתאום מתברר שדבר זה שנוי במחלוקת חכמים. ומעתה יש לשאול, מהי סברתו של רבי לוי, המבאר שנרמזה כאן עקידת יצחק, ומחשיב את הדביקות העולה מעבודה יותר מהדביקות העולה מתורה ושאלה זו נשאלה בהקדמה לתפארת ישראל הערה 93, ובדר"ח פ"ה מכ"ב הערה 2334, ונשארה בצ"ע. אמנם מצינו מחלוקת כזו גם בירושלמי ברכות פ"א ה"ב ח., שאמרו שם "רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי, כגון אנו שעוסקים בתלמוד תורה, אפילו לקרית שמע אין אנו מפסיקין. רבי יוחנן אמרה על גרמיה, כגון אנו שאין אנו עסוקים בתלמוד תורה, אפילו לתפלה אנו מפסיקין. דין כדעתיה ודין כדעתיה; רבי יוחנן כדעתיה, דאמר רבי יוחנן, ולואי שיתפלל אדם כל היום, למה, שאין תפילה מפסדת. רבי שמעון בן יוחאי כדעתיה, דרבי שמעון בן יוחאי אמר, אילו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאתיהיבת תורה לישראל, הוינא מתבעי קומי רחמנא דיתברי לבר נשא תרין פומין, חד דהוי לעי באוריתא, וחד דעבד ליה כל צורכיה". ופירש הפני משה שם: "רבי יוחנן דקאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום, אלמא חשיבא ליה תפילה מתלמוד תורה, והלכך הוא דקאמר דמפסיקין לתפילה, ואפילו מתלמוד תורה". וכן בפירוש מבעל ספר החרדים שם כתב: "עיקר טעם רבי יוחנן דלא היה מבטל תפלה... מפני שהיה לו חיבה רבה בתפלה. ורבי שמעון בן יוחאי היה מבטל גם קרית שמע מפני שהיה לו חיבה גדולה בלימוד תורה, ואזלי לשיטתייהו וכדמפרש ואזיל". וכן נחלקו בגמרא מגילה כז., שאמרו שם "'ואת כל בית גדול שרף באש' מ"ב כה, ט, רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי; חד אמר מקום שמגדלין בו תורה, וחד אמר מקום שמגדלין בו תפלה... תסתיים דרבי יהושע בן לוי הוא דאמר מקום שמגדלין בו תורה, דאמר רבי יהושע בן לוי, בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש, שמע מינה" ומסתבר לומר שרבי יוחנן אזיל לשיטתו בירושלמי שתפילה עדיפא. אך עדיין התימה רבה, שלא מצינו שביאר בשאר ספריו שיש בזה מחלוקת חכמים, אלא נקט בפשיטות שמעלת התורה עולה על הכל, ומדוע התעלם ממחלוקת זו בשאר ספריו. ונראה שהמפתחות לישוב שאלה זו נמצאים בדבריו בביאור דברי הגמרא ברכות ה., שאמרו שם "פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי אחא בר חנינא; חד אמר, אלו הם יסורין של אהבה, כל שאין בהן בטול תורה, שנאמר תהלים צד, יב 'אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו'. וחד אמר, אלו הן יסורין של אהבה, כל שאין בהן בטול תפלה, שנאמר תהלים סו, כ 'ברוך אלקים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי'". ובנתיב היסורין פ"א ב, קעד: כתב בזה"ל: "היסורין של אהבה הוא כדי לעשות לאדם דביקות בו יתברך, ולצרף הנפש. ואם כן, אין ראוי שיהיו היסורים מביאים הריחוק מן השם יתברך, רק שיהיו מביאים הדביקות. וזהו שאמר כל יסורין שיש בהם ביטול תלמוד תורה אינם יסורים של אהבה. וידוע כי תלמוד תורה הוא הדביקות שיש לאדם אל בוראו, ודבר זה אין צריך לבאר, שהתבאר במקומות הרבה מאוד. ולפיכך אי אפשר שיהיו יסורין של אהבה כאשר יש ביטול תורה, שאז יסורים גורמים לאדם הרחקה מן השם יתברך. וכן למאן דאמר כל שיש בו בטול תפלה אינם יסורים של אהבה. כי יש לאדם גם כן דביקות עם בוראו על ידי התפלה, שהוא מתדבק עם בוראו בתפלה. והבן המחלוקת, כי אם לא יהיה בטול תלמוד תורה, אף כי יש בזה בטול תפלה, סוף סוף יש לו דביקות בו יתברך על ידי התורה, ויש לכל הפחות דביקות לשכל שלו עם השם יתברך, אף כי לנפש אין לו דביקות כל כך מצד בטול תפלה, כיון דיש אהבה וחבור מצד התורה השכלית, די בזה, ונקראים יסורין של אהבה. ולמאן דאמר שיש בו בטול תפלה אין זה יסורין של אהבה, כי צריך שיהיה לאדם דביקות עם בוראו מצד הנפש, כי התפלה הוא לנפש האדם, כי שופך נפשו לפני ה'. וצריך שלא יהיה ביסוריו בטול תפלה, ואז אפשר לומר שהם יסורין של אהבה. ולפי דעת שניהם, אין ראוי שיהיה ביסורים של אהבה הריחוק והפירוד מן השם יתברך. ויש להבין מחלוקת זה, בטול תלמוד תורה או בטול תפלה, כי אלו שניהם הם הדביקות הגמור. וזה תבין ממה שאמרו 'יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך', כי בית המקדש הוא לתפלה, וזכר אלו שניהם ביחד". וצרף לסוף דבריו את מאמר חכמים בכורות מד: "'לא יהיה בך עקר'" דברים ז, יד, שלא יהא ביתך עקור מן התלמידים. 'ועקרה' שם, שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום". ובח"א שם ד, קכט. כתב: "ויש לך להבין עוד יותר באלו שני דברים אשר זכר כאן, האחד התלמידים והשני התפילה, כי אלו שניהם בפרט, התלמידים שהם חכמי התורה, שהתורה היא ממקור העליון. והתפילה היא המקור הפנימית מגיע עד מקור הברכות העליונה... ואלו דברים עמוקים מאוד רק העמדנו על הדרך הישר, אשר ההולך בתמימות ביושר דבק במקור אשר לא יפסק כלל, והוא מקור התורה והתפלה. וכמו שרמזו אלו שניהם יחד 'יהי רצון שיבנה בית המקדש', הוא מקום התפילה, 'ותן חלקנו בתורתך', ובארנו זה בכמה מקומות". הרי שביאר בנתיב היסורין שהתורה מביאה לדביקות השכל בה', ואילו התפילה מביאה לדביקות הנפש בה'. ובביאור הבדל זה ראה בפחד יצחק ר"ה מאמר ה אות ה, שכתב בזה"ל: "הצד השוה של תורה ותפילה הוא שבשניהם נמצא צד של עדיפות בקרבת אלקים שאינו נמצא בכלליות המצוות... תוכנה של תפילה הוא בקשת צרכיו, אף על גב דכוללת היא גם את השבח וגם את ההודאה, מכל מקום הרי באמצעיתה עומדת הבקשה למילוי צרכיו של אדם. נמצא דאף על גב דבכל הענינים יכולתו של אדם נמנית על צד שלימותו, ואילו צרכיו של אדם נמנים על צד חסרונו, מכל מקום בענין התפילה יכולת העמידה לפני המלך ניזונית דוקא מחסרונו. ולו יצויר אדם שאינו חסר לו כלום, הרי שלימות זו של עמידה לפני המלך נעולה היא לפניו... בניגוד לקרבת אלקים דתורה, הנוצרת דוקא על ידי שלימות, ואדרבא, כל חסרון וצורך גריעותא הוא אצלו". נמצא שהדביקות של תורה היא מצד שלימות האדם, ואילו הדביקות של עבודה היא מצד התבטלות האדם. ובצדקת הצדיק אות רי, כתב: "אי אפשר כלל להיות כל היום בתפילה לפני השם יתברך, ואינו בכח אדם שבגוף כלל... ורבי אלעזר בן דורדייא הירבה בתפילה עד שיצתה נשמתו ע"ז יז.. היינו מכח ריבוי התפילה, כי אין בכח אדם לסבול... מה שאין כן התורה... שהיא הנותנת קיום לאדם על ידי שמחתו בחכמתו. ולכן נאמר בה יהושע א, ח 'לא ימוש וגו", שיכול להיות דבוק בה שלא יתבטל אפילו רגע אחד". והם הם הדברים. לכך בכל מקום נקט המהר"ל שהאופן הנעלה ביותר להדבק בה' הוא רק על ידי התורה, כי דבריו בכל מקום איירי באדם הרוצה להדבק בה' דרך שלימותו, ולא דרך ביטולו, ובזה ביאר שאינו יכול לעשות כן כי אם על ידי התורה, ולא על ידי עבודה, כי רק על ידי התורה השכלית יוכל להתרומם מעבר לחומריותו, וכמו שנתבאר. אך באדם הרוצה להדבק בה' דרך ביטולו, הרי בידו לעשות כן על ידי תפילה, כי אין לטעון כלפיו שחומריותו תעמוד לו לרועץ, כי הרי בא לבטל את חומריותו. ובהשוואת שתי דביקויות אלו זו לזו נחלקו חכמים הי מינה עדיפא; זו שהיא דרך שלימות האדם, או זו שהיא דרך ביטול האדם. ובהשוואה זו לא עסק בשאר ספריו, ולכך לא הזכיר בהם את המחלוקת הקיימת בזה. וראה למעלה בפתיחה הערה 312.

2 שבת פתח ↗

רָבָא חַזְיֵיהּ לְרַב הַמְנוּנָא דְּקָא מַאֲרֵיךְ בִּצְלוֹתֵיהּ. אֲמַר: מַנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם, וְעוֹסְקִים בְּחַיֵּי שָׁעָה. וְהוּא סָבַר זְמַן תְּפִלָּה לְחוּד וּזְמַן תּוֹרָה לְחוּד. רַבִּי יִרְמְיָה הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי זֵירָא וַהֲווֹ עָסְקִי בִּשְׁמַעְתָּא. נְגַהּ לְצַלּוֹיֵי וַהֲוָה קָא מְסַרְהֵב רַבִּי יִרְמְיָה. קָרֵי עֲלֵיהּ רַבִּי זֵירָא: ״מֵסִיר אׇזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה״.

3 שבת פתח ↗

1 חיי עולם - תורה תפלה צורך חיי שעה היא לרפואה לשלום ולמזונות:

2 נגה - איחר:

3 מסרהב - ממהר לעמוד:

1 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על באר הגולה פתח ↗

1209 כפי שכתב למעלה ד"ה והמאמר הזה: "אין ענין התפלה רק בקשה, וזהו עצם לשון התפלה בכל מקום", ושם הערות 130, 133. אמנם כאן מוסיף שתפלה היא "בקשת צרכו במה שחסר לו". וכן פירש רש"י שבת י. שתפלה נקראת שם "חיי שעה", משום ש"תפלה צורך חיי שעה היא לרפואה לשלום ולמזונות". והקשה על כך הפחד יצחק ראש השנה מאמר ה אות ב: "הרי מתפללים גם כן על חיי עולם , כגון דעת, תשובה, והצלחה בלימוד התורה". ושם באות ה כתב לתרץ: "תוכנה של תפילה הוא בקשת צרכיו, אע"ג דכוללת היא גם את השבח וגם את ההודאה, מכל מקום הרי באמצעיתה עומדת הבקשה למילוי צרכיו של אדם. נמצא דאע"ג דבכל הענינים יכולתו של אדם נמנית על צד שלימותו, ואילו צרכיו של אדם נמנים על צד חסרונו, מ"מ בענין התפילה יכולת העמידה לפני המלך ניזונת דוקא מחסרונו. ולו יצוייר אדם שאינו חסר לו כלום, הרי שלימות זו של העמידה לפני המלך נעולה היא לפניו. ויש לנו בכאן שלימות הסמוכה על שלחנו של החסרון ומתפרנסת ממנו. והם הם הדברים שכתב רש"י דתפילה הרי היא חיי שעה משום דהוא מתפלל על מזונות. והיינו כנ"ל, דצורך שעה של מזונות בידו ליצור את החיים של קרבת אלקים דתפילה".

1 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרשת שבת הגדול פתח ↗

1841 לשונו בנתיב העבודה פ"ב א, פ:: "כי ראוי שיתפלל האדם שיתן לו השם יתברך צורכו, כדי שיעבוד השם יתברך וילמוד תורה". ושם פ"ט א, קד: כתב: "מלשון שנקרא 'תפילין' היה נראה שראוי שיהיו התפילין עליו בשעת תפלה אף במנחה, כי נקרא 'תפילין' מלשון תפלה, כי התפלה הוא על צרכו וחיותו". ובבאר הגולה באר הרביעי תקיט: כתב: "התפלה הוא בקשת צרכו במה שחסר לו, ויותר הוא נקרא צרכו מה שחסר אליו בעצמו, ממה שמתפללים אחרים אליו". ובח"א לסוטה מט. ב, צ: כתב: "כאשר באים להתפלל, אין אסיפה זאת לכבוד השם יתברך, רק להתפלל על צרכו". ואמרו חכמים שבת י. "רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה. אמר, מניחין חיי עולם "תורה" רש"י שם, ועוסקים בחיי שעה". ופירש רש"י שם "תפלה צורך חיי שעה היא, לרפואה לשלום ומזונות". והקשה על רש"י הפחד יצחק ראש השנה מאמר ה אות ב: "הרי מתפללים גם כן על חיי עולם, כגון דעת, תשובה, והצלחה בלימוד התורה". ושם באות ה כתב ליישב: "תוכנה של תפילה הוא בקשת צרכיו, אע"ג דכוללת היא גם את השבח וגם את ההודאה, מכל מקום הרי באמצעיתה עומדת הבקשה למילוי צרכיו של אדם. נמצא דאע"ג דבכל הענינים יכולתו של אדם נמנית על צד שלימותו, ואילו צרכיו של אדם נמנים על צד חסרונו, מ"מ בענין התפילה יכולת העמידה לפני המלך ניזונת דוקא מחסרונו. ולו יצוייר אדם שאינו חסר לו כלום, הרי שלימות זו של העמידה לפני המלך נעולה היא לפניו. ויש לנו בכאן שלימות הסמוכה על שלחנו של החסרון ומתפרנסת ממנו. והם הם הדברים שכתב רש"י דתפילה הרי היא חיי שעה משום דהוא מתפלל על מזונות. והיינו כנ"ל, דצורך שעה של מזונות בידו ליצור את החיים של קרבת אלקים דתפילה".

« רש"י על שבת י׳ ע״א:ב׳ רש"י על שבת י׳ ע״א:ד׳ »